X סגור תפריט דף הבית אודות גלריות בלוג המלצות צור קשר ENG

צדק בשביל לי: הסיפור מאחורי התמונה

בתחילת חודש אוקטובר דיברתי עם פלד על הטיסה לפריז; מה צריך להביא, מה כדאי לתעד, מה מו מי ושאר פרטים לא רלוונטים.בסוף אותה שיחה, סיפרתי לו על החלום שלי - צילום שלי, של אריק רוביק וקלוד חייט באותו פריים עם איציק וקייט (ההורים של לי זיתוני ז"ל), או יחד איתו באותו הפריים.
התחושה היתה שאין סיכוי שתצא לי תמונה כזו, אבל פלד כבר ראה אותה בדמיונו, ואפילו העלה את הרף ואמר- "ליאור,אני חייב תמונה של הפנים שלהם בבית משפט, עומדים אזוקים מול שופט!". מרגע זה, זו הפכה להיות המטרה שלי. ידעתי שזה הפריים שארצה להשיג, ובליבי ידעתי שאעשה הכול כדי להשיג אותו. וזה מה שעשיתי.
בשעה 13 בצהריים נכנסנו כולנו אל תוך האולם הגדול הראשי של בית המשפט המרכזי של פריז. פלד נכנס עם שני עורכי הדין לחדר צדדי, ואני נשארתי בחוץ. באותו רגע ולמשך השעות הארוכות קדימה, עמדו מחוץ לאולם בית המשפט קרוב ל-40 גופי תקשורת שונים. תוך 5 דק' פלד קרא לי. נכנסתי לחדר הצדדי, בו עמד רועי עם שני עורכי הדין. ואלרי, עורכת הדין, אומרת לי: "ליאור, יש לך הזדמנות אחת ויחידה", ומצביעה לי על דלת צדדית. "משם הם יכנסו, אזוקים בידיים וברגליים. לא תהיה לך הזדמנות אחרת. אין לי מושג איך נכנסת לכאן ולמה אתה עם מצלמה, אבל אני לא לוקחת עלייך אחריות, אתה לבד בסיפור הזה", ומוסיפה קריצה.
עמדתי שם דקות ארוכות ושום דבר לא קרה. עורכי הדין השחיזו מילים אחרונות, פלד שינן שוב ושוב בראש את המשפט שאיתו הוא מתכוון לפתוח מעל דוכן העדים, ורק אני עומד שם עם מצלמה שקשה להסתיר אותה מתחת למעיל, מול דלת עץ ענקית ועליה שומרים שני שוטרים, מחכה שהנבלות יצאו ויהיו לי בערך 3 שניות לתפור אותם.
ISO  מכוון מראש, צמצם ומהירות תריס נבחרו גם הם מראש, WB אוטומטי, RAW, עדשה רחבה.... ואף אחד לא בא.

מהדלת הצדדית נשקף אולם המשפט עצמו. עשו לנו "קטע", הכניסו אותם מדלת צדדית אחרת. (בגללי?). תחושת אכזבה קשה.

נכנסנו חזרה לאולם. שני שוטרים קפצו עליי בנימוס צרפתי וביקשו להחרים לי את התיק. "פארדון פארדון מיסייה אופיסר, דונט וורי, נו פוטוס!".

המצלמות עמוק לתיק, התיק סגור (תרתי משמע).

נשיא בית המשפט במרכז הבמה, מצדדיו עוד שני שופטים, הנבלות ישובים בכסאות עם הגב לקהל, עורכי דין, משפחה, חברים מדהימים וכתבים. ואני, שמסתכל על הכול ומבין. כפי שזה נראה, התמונה מפה כבר לא תצא.

שעה וחצי, צרפתית, לא מבין מילה, מסתכל בחלונות הגדולים של האולם ורואה בניין גבוה משקיף על האולם שבו אנחנו נמצאים. בהפסקה הראשונה של המשפט אני יוצא החוצה, חוקר את הבניין ההוא ואיך אני מגיע לחלונות הגבוהים המשקיפים.נכנס לבניין השני, הכל בתוך התיק ואני מסתובב שם כאילו אני שם כל יום לפחות, פותח דלתות בלי לדפוק. מינימום, אני השרת.

הגעתי לאולם שבו חשבתי שנמצאים החלונות שמשקיפים אל בית המשפט.

פותח דלתות עץ כבדות (בלי לדפוק כמובן) אל אולם בו מתנהל משפט סוער, שהפך סוער יותר לאחר שהשופט צורח עליי בצרפתית לעוף משם. דלתיים סגורות, כבר אמרתי?

שניה לפני שסגרתי את הדלת, ראיתי שבאולם הזה אכן נמצא החלון עליו בניתי.

חזרתי חזרה לבניין הראשון. בחוץ כבר 50 גופי תקשורת, צמאים למידע, תמונה, שביב של משהו... את החלון שלי אני שומר לעצמי, בשקט.

חיכיתי שעתיים, חושך מוחלט בחוץ, האורות בבניין המשקיף כבויים לחלוטין. המשפט שם כנראה כבר הסתיים, זה הרגע שלי.

לקחתי את התיק עם כל הציוד וחזרתי לבניין המשקיף. נכנסתי חזרה לאותו אולם. שוב לא דפקתי בדלת. האולם חשוך לחלוטין, ויש תחושה באויר שמישהו חטף פה חזק. מחוץ לאולם עוד מסתובבים אנשי משפט שונים.

נכנסתי מהר, סגרתי את הדלתות מאחורי, הלב דופק על 300, הרצפה מעץ, כל צעד יכול להישמע מבחוץ. לוקח שלושה צעדים גדולים ואני בחלון שמשקיף.

יודע שיש לי במקסימום 5 דקות.

כמו מתנקש אני מניח את התיק על החלון, מוציא את המצלמה, מחבר לה את העדשה המתבקשת (70-200 2.8 IS).

מטפס על החלון ומחכה.

בזמן הזה כבר עוברות בראש המון מחשבות על מה יקרה אם מישהו יתפוס אותי. על הדרך עוד כמה עקרונות הסוואה בחושך מהשירות הצבאי ואני מרגיש כבר קצת יותר נוח.

הדקות עוברות והם לא נכנסים לפריים שלי ביחד. אני חייב את שניהם יחד בפריים! כל אותו הזמן אני מפרק את השאטר של המצלמה, קצב אש של 100 תמונות בדקה.

ואז זה קרה.

השופט נעמד על הרגליים. אריק לקח שלושה צעדים אחורה, וישר קו עם קלוד שכבר עמד שם. השופט פנה אליהם ושניהם הסתכלו עליו.

באותו רגע נשמתי עמוק. ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. בקצב אש של 6 תמונות בשניה עם פוקוס על הפנים של אריק אני פשוט יורה, יורה, לא מסתכל במסך, רק יורה ויורה.

הם מתיישבים. זהו, זה נגמר. יש לי את זה.  הדופק על 1000, אני מקפל בידיים רועדות חזרה את הציוד לתוך התיק, שם אותו על הגב, סוגר את החלון בשקט ויוצא מדלת צדדית ונעלם.

חוזר לבניין הראשי, קורא לאיציק (אבא של לי) שבמקרה היה בחוץ ולוחש לו באוזן: "כשאתה נכנס תגיד לרועי שיש לי את "התמונה"." הוא חייך ונעלם חזרה פנימה.

50 גופי תקשורת בחוץ- כתבים, צלמים, וידאו, סטילס, צרפתים מקומיים ולא רק.... אבל לאף אחד אין תמונה של הנבלות בתוך בית המשפט. לי – יש!

לי - נעשה צדק!!!

לי - נוחי על משכבך בשלום ואולי עכשיו גם בנחת!!!

רועי אהובי, אני מודה לאלוהים שאנחנו חברים!

תודה שנתת לי להיות חלק מכל המסע הזה, המסע של עשיית צדק אמיתי, המסע הזה ששינה לי כל כך הרבה.

שורה תחתונה:

תחלמו, תאמינו, תשיגו !

פנו אלינו

מלאו את הטופס ואחזור אליכם בהקדם

נעשה באהבה ע"י © כל הזכויות שמורות 2018 
ההודעה נשלחה בהצלחה!
נציגנו ישובו אליכם בהקדם, תודה